את שונה ממני אבל מאוד כמוני…
מודה, לקח לי זמן להבין את המשפט שאומר שהילד שהכי דומה לך הוא הילד שהכי משגע אותך.
אנחנו מגיעים להורות שלנו עם חוויות טובות יותר, טובות פחות, פחדים וחששות.
מנסים לעשות הכל כדי שהילדים שלנו לא יירשו את השריטות שלנו, זה לפחות מה שאני ניסיתי לעשות. אבל הגעתי לרגע שהבנתי שמשהו לא עובד לי מול ליה שלי, שכל בכי שלה מעורר אצלי משהו, שכל חוויה חברתית שהיא חווה מעוררת זיכרון ילדות שלי. התגובות שלי, הפרשנויות שלי והעצות שלי אליה נבעו מתוך החוויות שלי ולא שלה.
מתי הבנתי את זה?!כשהיא הציבה לי מראה זה היה במסיבת סיום שלה היא אמרה לחברות שלה שלוש פעמים להתראות והן, לא הגיבו הלב שלי התכווץ ישר המחשבות רצות בראש: הנה היא דחויה חברתית, מתעלמים ממנה ועוד… ואז משום מקום נפלט לי ״וואי איזה מעצבנות הן״
ליה: אמא, למה את אומרת ככה?!
לא הייתי מוכנה לזה, חשבתי שאמרתי את זה לעצמי בלב.
אבל לא הייתה ברירה אז אמרתי לה מה, לא אכפת לך שהן ככה מתעלמות ממך?!
ליה ענתה לי, אמא למה להתעצבן? אולי הן פשוט לא שמעו אותי הן רחוקות.
ואז זה הכה בי אני מלבישה עליה דברים שלי אישיים והיא זה לא אני!
היא לא בוכה כי היא חסרת אונים, היא לא מתעלמת כי היא מוותרת על עצמה היא כנראה מתעלמת כי היא בוחרת לראות את הטוב.
ברגע הזה שם בפארק החלטתי שהיא זה לא אני! ואני משחררת איך?! כשקורה לה משהו אני מבררת איתה מה קרה? מה היא צריכה או פשוט (לא פשוט בכלל) אבל רק מקשיבה לה.
השינוי שחל בי עשה שינוי במערכת יחסים ביני ובינה פתאום הבכי שלה, הצעקות שלה לא מקפיצות אותי אני מצליחה להכיל אותם ואותה, היא פתוחה איתי ומשתפת פשוט כי אני שם בשבילה.
אז תזכרו לפעמים להניח את החוויות שלכם בצד ורק להיות שם עבור הילדים שלכם כי הם דומים לנו אבל מאוד שונים ❣️
