אפשר גם אחרת

באחד הימים החלטנו לחסן את הילדים בהפתעה לשפעת כי יצא שהיינו במרפאה ונשארו שני חיסונים דרך האף אחרונים.
המרכזי שלי ידע שהוא הולך לקבל שפריץ לאף והביתה. אבל להפתעתנו הוא לא יכול היה לקבל שפריץ לאף כי זו פעם ראשונה שהוא מתחסן. ולכן, היה צריך לקבל זריקה. בדרך כלל הוא גיבור גדול אבל הפעם התהפך! בכי, צרחות שלי ושלו ואיומים של אם לא אז…
בסוף אחרי כל ההתנהלות הזו הוא התחסן כי לא הותרתי לו ברירה, איימתי והייתי מגעילה ולא מכילה.
יצאתי עם תחושה נוראית הרגשתי שהקטנתי אותו ורמסתי אותו הייתי מלאה ברגשות אשם. יכולתי להמשיך הלאה ובסוף התחושה הייתה חולפת אבל, בחרתי אחרת , בחרתי להראות לו שגם אמא אנושית וטועה. כשהגענו הביתה, חיבקתי אותו חזק והתנצלתי על ההתנהלות שלי, חיזקתי והרמתי עד כמה שיכולתי. שבוע לאחר מכן, היינו צריכים לעשות חיסון נוסף. הוא ידע שהחיסון מרחף באוויר ועדיין לא בטוחים אם יעשה או לא. כשהחלטנו שעושים עדכנתי אותו שהולכים לעשות, זה היה שעה לפני החיסון.
הלכתי אליו לחדר ואמרתי לו שאני יודעת שהוא חושש מהחיסון אבל שהולכים להתחסן כי צריך. הוא התחיל עם הבכי והצעקות ואז, התיישבתי על הנדנדה אמרתי לו ברוגע שאני מבינה את החשש והפחד שלו, אבל אני גם זוכרת שהוא אמיץ כי הוא הצליח לעבור את זה כבר פעם. הצעקות הפכו לבכי- שאלתי מדוע הוא בוכה ואז ענה שהוא לחוץ. שאלתי איפה אתה מרגיש לחוץ? ענה שבכל הגוף. שאלתי עם הבכי משחרר את הלחץ והוא ענה שכן. ישבנו וניהלנו שיח של 10 דק על התחושות לפני החיסון. בשלב מסוים אמר שהוא מרגיש פחות לחוץ ושאפשר ללכת לעשות חיסון.
הגענו לרגע האמת התחיל לחץ בכי ודרמה נשמתי עמוק כדי לא להתרגז בעצמי ולהילחץ. הסברתי לו שלא עושים בכוח כלום. יצאנו החוצה שתינו מים, נרגענו, דיברנו ואז הוא אמר לי: אפשר להיכנס, נעמד צפה בסרטון בטלפון, נתן צעקה בדקירה ובכה בכי של הקלה. חיבקתי אותו חזק ואמרתי שאני גאה בו ושהוא אמיץ. יצאנו משם שנינו עם חוויה מתקנת. הוא הוכיח לעצמו שהוא יכול ואמיץ ואני הוכחתי לעצמי שאפשר גם אחרת.
טיפ קטן וחשוב שיכול לעשות הבדל גדול, תנו מקום לרגשות כי ברגע שיש מקום וזה מדובר זה פתאום פחות מלחיץ, פחות מכעיס, פחות
מאכזב ופשוט פחות❣️